<h1>סמ"ג לאוין סימן פ"א</h1>
<h2>דף מג.</h2>
מסקינן בפרק נערה, מי שמת והניח אלמנה ובת, מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת בנכסין מועטין, וכן אם נישאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה (ע"פ רמב"ם אישות פ"כ הל' י"א).
<h2>דף מז.</h2>
גרסינן בפרק נערה תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה [ו]מתה לא זכה הבעל בדברים האלו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו, ופי' רבינו שלמה (ד"ה ומתה) שזאת הברייתא מדברת באירוסין, וקשה שהרי שונה אותה על המשנה דנשאת שהיא ברשות הבעל ועוד למה זכה לרבי נתן הלא לא פסק עד שתבא לבית בעלה, אלא בנישואין מדבר וטעמא דת"ק שאומדין דעתו של אב שלא הקנה הנדונייא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה כמו הבעל והיינו כר' אל(י)עזר בן עזריה דאזיל בתר אומדנא (נ"ה א') ורבי נתן אינו הולך אחר אומדנא, והואיל וזאת השמועה מדברת בנדוניית חתנים שלא זכו בה נראה לרבינו יעקב שאין חייבין לשלם להם ועבד כשמעתיה וכן ר"ח פסק כת"ק, והא דתניא בת"כ (בחוקותי פרשה ה') ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ונתן עליה ממון ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו הרי זה מאבד בתו ומאבד ממונו התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל. אמנם רבינו יעקב גזר ותקן לשלם אפילו זכה אם מתה תוך שנה (מ"ז א' תד"ה כתב), ולא פשטה גזירתו בכל ישראל.
<h2>דף מז:</h2>
שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א י') צוה הקב"ה שהנושא אשה לא יגרע ממנה שאר כסות ועונה, ובפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות פרק נערה, שחכמים אומרים שארה אלו מזונות כסותה כמשמעו ועונתה תשמיש, ורבי אליעזר בן יעקב אומר כסותה ועונתה, לפי עונתה תן לה כסותה, שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים, שארה [כסותה] לפי שארה תן לה כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, ולרבי אליעזר בן יעקב מזונות ועונתה מדרבנן (ע"פ יראים סי' קי"ז), ותניא בתוספתא (הובא בתו' שם מ"ח א' ד"ה ראב"י, והוא במכילתא שם ע"ש) לרבי אל[י]עזר בן יעקב מזונות מניין, ומה דברים שאין בהם קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע ממנה דברים שיש בהן קיום נפש לא כל שכן, עונה מניין, ומה דברים שלא נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהן מתחילה לא כל שכן. תני רב יוסף (מ"ח א') שארה זו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן, מסייע לה לרב הונא דאמר [רב הונא] האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה (יראים שם).
<h2>דף נב.</h2>
אמר שמואל (כתובות צ"ו א') מציאת האלמנה לעצמה, ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהן כלום (ע"פ רמב"ם אישות פי"ח הל' ח'), שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (כתובות נ"ב א') אין להם פירות. והנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהן דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל, ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה אף על פי שהיא נכסי צאן ברזל, ואם היה בהם מותר המותר ליורשי הבעל (רמב"ם שם הל' ט').
<h2>דף נב:</h2>
תניא בפרק נערה, אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הרי זה כמזונות ויורשים חייבין בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה [הרי זו] מתרפאת מכתובתה (רמב"ם אישות פי"ח הל' ה').
<h2>דף נג:</h2>
מסקינן בפרק נערה, שמתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או [עד ש]יתבגרו, ובת הניזונית מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ולא לאחיה (ע"פ רמב"ם אישות פי"ט הל' י'). פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה, אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה, ולבנות פוסקין להם דבר המספיק להם בלבד, ואין הבנות נשבעות (ע"פ הל' י"א שם). המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונות משעת האירוסין, כדמסקינן בפרק נערה, שהרי אין לה מזונות מהאחין משנתארסה ואינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה, ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחין (ע"פ רמב"ם שם הל' ט"ו). עוד אמרינן שם נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתארמלה אפי' היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס (שם הל' ט"ז).
<h2>דף נד.</h2>
אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כל ימי (זמן) אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות (רמב"ם אישות פי"ח הל' א'), כדאמר שמואל בפרק נערה (כתובות נ"ד א' ע"ש תד"ה לית), פירש רבינו יצחק [הואיל ותבעה כתובתה אין לה מזונות] (ד)כל שכן תבעוה לינשא ונתפייסה דאין לה מזונות, ומה שאומר פרק נערה לית הילכתא (בכל) [ככל] הני שמעתתא לא קאי אתבעוה לינשא, וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר (והיא) [והוא] שתאמר פה תגבה חובך אין לה מזונות מן היורשין, אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות, ומשתתארס האלמנה אין לה מזונות (ע"פ רמב"ם שם).
בסוף נערה שנתפתתה אמר שמואל הלכה כאנשי גליל דאמרי אלמנה ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה ואין יכולין לסלקה בכתובתה, ופסק ר"ח במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג הלכה כשמואל בדיני (שם תד"ה ושמואל). ובירושלמי (כתובות פי"א ה"ב) גרסינן דרב יהודה בשם שמואל אמר מוחלת כתובתה (ד)[ל]יתומים נזונת משלהם.
<h2>דף נו.</h2>
בפרק אע"פ פסקינן הלכה כר' אלעזר בן עזריה שאומר שאם נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.
<h2>דף נט:</h2>
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ועיקרי המלאכות מפורשות בפרק אע"פ ומה שהיא עושה [לו] הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתן טווה אבל (ו)אם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אותה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים והטיווי היא המלאכה המיוחדת לאשה שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו (ע"פ רמב"ם אישות פכ"א הל' א'), דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעלה, היה לו ולה ממון הרבה אפילו היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה כלל בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה (רמב"ם שם הל' ב'), המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה (רמב"ם שם הל' ג'). וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלים או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, אבל אינה עומדת ומשמשת בפני בנו או בפני אביו ומלאכות אלו עושה אותן היא בפני עצמה ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו (רמב"ם שם הל' ג'—ד'). ויש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעל בזמן שהם עניים ואלו הן אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים, ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו ומטחנת, כיצד מטחנת יושבת בריחים ומשמרת את הקמח, ואם דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת (ע"פ רמב"ם שם הל' ה' ע"ש), במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראויים לקנות מהן שפחה [אחת] אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו, הכניסה לו שתים או נכסים שראויין לקנות שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אבל נותנת אותו לשפחה להניק (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ו' ע"ש). [בפרק אע"פ (ס"א א') אמרינן שכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה פי' (ד' ב' תד"ה והצעת) הצעת סדינין והרחצת פניו ידיו ורגליו גזירה משום הירהור עבירה לפיכך מצעת הסדין למטתו כשהיא נדה שלא בפניו ומוזגת הכוס ונותנת אותו על הארץ או על הכלי והוא נוטלו] (ע"פ רמב"ם שם הל' ח' ע"ש).
האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו ומטפל בו, במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל [אם] הכירה, אפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו בשכר עד עשרים וארבעה חדשים (רמב"ם אישות פכ"א הל' ט"ז). [ה]גרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהם, אבל מעוברת גרושה אין לה כלום (שם הל' י"ז).
<h2>דף סא:</h2>
ושיעור העונה והמזונות והכסות מפורשים בפרק אף על פי, דתנן [ה]עונה האמורה בתורה הטיילין, הם בני אדם פנויין ובטלין בכל יום, הפועלין, אם עושין מלאכה בעיר אחרת פעם אחת בשבת ואם בעירם שתים בשבת (ס"ב א'), החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר, והטעם שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש[ה] לפי הנראה הכל לפי טורח אומנותו ינהיג עצמו (יראים סי' קי"ז). מזון וכסות, דתנן (ס"ד ב') המשרה [את] אשתו על ידי שליש, כלומר שנותן לה מזונות על ידי שליש, לא יפחות לה בכל שבוע מקביים חטים או ארבע קבין שעורין, אמר רבי יוסי לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל מפני שהיה סמוך לאדום שהשעורים אדומיות רעות הם, ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות או מנה דבילה, הם תאנים הנדרסות בעיגול, ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר, ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת, ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד (ע"פ יראים סי' קי"ז), ואומר שם (ס"ה ב') שהתנא היה דר במקום הרים שאין די לאשה בפחות משלשה זוגות מנעלים לשנה, ונותן לה בגדים של חמשים זוז משנה לשנה, ומפרש שם שהם חמשים זוזי פשיטי, כלומר זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמנה מהם (רש"י), ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים, הן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נידותה (רמב"ם אישות פי"ג הל' א').
<h2>דף סב:</h2>
כבר בארנו למעלה עונת הפועלים, ותלמידי חכמים עונתן פעם בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כוחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת (רמב"ם אישות פי"ד הל' א'). היכולת ביד האשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, וכן יש לה למנוע אותו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות (ע"פ הל' ב' שם).
<h2>דף סג:</h2>
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא נקראת מורדת [על בעלה], ושואלים אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאיס עלי (מאסתיהו) ואיני יכולה לשכב עמו מדעתי, כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעל ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל מה שנתן לה בעלה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא (רמב"ם אישות פי"ד הל' ח'). ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני, שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודע[ת] שאם את עומדת במרדך אפילו כתוביתיך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות זו אחר זו, ולא בכל יום דהא בהדיא קתני בתוספתא (פ"ה ה"ו) פעם אחת בשבת (תד"ה דיקא), ואומרים פלונית מרדה על בעלה (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ט' וע"ש), ואחר ההכרזה שולחין ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך (ע"פ הל' י' שם) וכן פוסק רבינו יעקב (תד"ה ואינהו) כרבא ורמי בר חמא שנמלכים בה להוכיחה שני פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה, ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא (ס"ד א') ואין לה מזונות מהבעל כל שנים עשר חדש (ע"פ רמב"ם שם), וכשהיא יוצאה לסוף שנים עשר חדש תצא בלא כתובה ותחזיר כל דבר שהוא של בעל, ושהוא שלה מבלאותיה אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו, וכל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל באחריותו עליו אינו משלם לה כלום [זהו דין התלמוד (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג) שמפרש במסכת כתובות בפרק אע"פ], ורבינו יעקב (בספר הישר תשו' כ"ד וחי' סי' ד') פיר(ו)ש להפך כי דין זה [ה]אחרון במאיס עלי, אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה, כי הפסד שבעה דינרים תנן [התם] הפסד בלאותיה לא תנן, וכלל הדבר לדברי רבינו יעקב במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין ד' שבתות ונמלכין בה להתרות אות(ו)[ה] ב' פעמים פעם אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה, ובמורדת דמאיס עלי לא הוא ולא כתובתו משהינן לה תריסר ירחי שתא ואח"כ תצא בלא כתובה והפסידה בלאותיה אם תפשם הבעל ובכל מה שכתב לה בעל אפילו תפשה מוציאין [מידה]. וזהו דין התלמוד שמפורש במסכת כתובות (ס"ד א'), ויש גאונים שכתבו מנהגים אחרים ולא פשטו בכל ישראל (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ד), אמנם רב שרירא גאון כתב בדין המורדת דלא משהין לה אגיטא כלל (סוף תד"ה ואינהו ע"ש) פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, אלא נותנין לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ארבע שבתות, ובכל מה שכתב לה הבעל אפילו תפשה מוציאין מידה אבל מה שהביאה אין מוציאין מידה. במורדת דמאיס עלי שבארנו שוים רבינו שלמה (ד"ה לא כייפינן) ורבינו משה (שם הל' ח') שיגרשנה בעל כרחו כאשר בארנו, וחולק עליהם רבינו יעקב (תד"ה אבל) שהרי בפירוש שנינו בהנזקין (גיטין מ"ט ב') וכן שנינו בפרק חרש (יבמות קי"ב ב') האיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה אגיטא, ומפרש כל שמועה זו כשהבעל רוצה לגרשה רק שיהיה פטור מן הכתובה, גם ר"ח איש רומי פירש בפירושו זה הלשון אם אמר לה הבעל אתן לך גט.
<h2>דף סד:</h2>
מתוך שיטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה, אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינוניות של בני אדם הדרים באותה העיר, ואין משערין לא בחולה ולא בגרגרן, ומאותו מאכל שרגילין בינוניים של אנשי אותה העיר לאכול וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין (עי' רמב"ם אישות פי"ב הל' י'), ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר רבי יהושע בן לוי (ס"ה ב') נותנין לה יין שהוא יפה לחלב. ורבינו אליהו היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כדכתבינן בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס (ס"ג א' תד"ה באומר וע"ש). ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום (רמב"ם שם ע"ש), ואומר שם התלמוד שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון לצורך כיבוסי נשים ומרחץ (ע"פ רמב"ם שם). הדברים שאמרנו במזונות ובכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו (שם הי"א) כתב רבינו משה (שם) שאם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן אפילו כפי הצורך כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה לחוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.
כמו שאמרנו לעניין המזונות כך הדין לעניין הבגדים הכל לפי המקום ולפי המנהג שהרי יש מקומות שהבגדים ביוקר הרבה ויש מקומות שהן בזול, אלא העיקר שסומכין עליו הוא שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שם באות(ו)[ה] מדינה (ע"פ רמב"ם אישות פי"ג הל' ב') וכל שיש לו על האיש מזונות בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי בית וכסותו ומדורו (רמב"ם שם הל' ו').
האשה כל זמן שהיא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה [יין ו]דברים שיפין לחלב (רמב"ם אישות פכ"א הל' י"א), אמרינן בירושלמי (פ"ה ה"ו) ילדה תאומים אין כופין אותה להניק את שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל להניק השני (שם הל' י"ב). תניא בתוספתא (פ"ה ה"ג) הרי שרצתה האשה להניק בן חברתה עם בנה הבעל מעכב ואינה מניחה אלא להניק בנו בלבד (רמב"ם שם) נדרה שלא להניק [את] בנה הבעל כופה ומניקתו עד שיהא בן עשרים וארבעה חדש אחד לזכר ואחד לנקבה (שם הל' י"ג).
<h2>דף סה:</h2>
בפרק אף על פי דרש רבי שילא, כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל עד שיגדלו, כדאיתא פרק נערה (כתובות מ"ט ב'), ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ברבים לאמר לו עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני, כן אומרים לו בצבור (ע"פ רמב"ם אישות פי"ב הל' י"ד וע"ש), במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה אם לאו אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו (רמב"ם שם הל' ט"ו) כדמסקינן התם.
<h2>דף סח.</h2>
צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו וזהו הנקרא פרנסה (רמב"ם אישות פ"כ הל' א') ואם מת האב אומדין דעתו כמה היה (דעתו) [בלבו] ליתן [לה] לפרנסתה ונותנין לה (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') והלכותיה מפורשת בפרק מציאת האשה ופירש ר"ח (נ' ב' תד"ה ומאי) ששמין האב לגרע כחה ליתן לה [פרנסה] פחות מעישור [נכסיו] אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור נכסים שחושבן אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו, חוקרין מריעיו ומיודעיו משאו ומתנו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו בית דין אומדן דעתו נותנין לה עישור נכסין לפרנס[ת]ה (ע"פ רמב"ם שם הל' ג' ע"ש), הניח בנות רבות כל שתבא תחלה להנשא נותנין העישור נכסים ושלאחריה עישור ממה ששיירה ראשונה ושלאחריה ממה ששיירה שנייה, ואם באו כולן להנשא כאחת, אחר שנטלו זו אחר זו העישור ממה ששיירו שלפניהן חוזרות וחולקות [כל] העישורים בשוה (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'). עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת אחרונים אינו נוטל אלא מן הקרקע (רמב"ם שם הל' ה') לדברי ר"ח, ולדברי רבינו שמשון נגבית אף מן המטלטלין (נ"א א' תד"ה ממקרקעי), ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, אף לר"ח, ואם רצו האחים ליתן להם מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין (ע"פ לשון הרמב"ם שם ע"ש). עוד מסקינן שם (ס"ט א'), הבת בעישור זה כב"ח של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהן מן הזיבורית [ו]בשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזיבורית (רמב"ם שם הל' ו'), והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי חובות מן הלקוחות (שם הל' ז'). מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו מנכסי לבנותי שומעין לו, שאין זה מתנאי כתובה (שם הל' י').
<h2>דף עא:</h2>
כתב רבינו משה (אישות פי"ג הל' י"ד—ט"ו ע"ש) האומר לאשתו אין רצוני שיבא[ו] לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהא היא הולכת להם (כשאירע) [כשיארע] להם דבר, ותלך [ל]בית אביה פעם ושנים בחדש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם אלא אם כן אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו, וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנס אצלי אמך [ואחיך] ואחיותיך, ואיני (עומדת) [שוכנת] עמהם בחצר אחד מפני שהם מריעין לי ומצירין לי שומעין לה, האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כך שומעין לה.
<h2>דף עח:</h2>
אין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס, וכשכנס כל הנכסים הידועין לה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה, ואין לה יכולת למכור הפירות, ואם מתה בחיי [הבעל] בעלה יורש את הכל, ובאושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירין ללקוחות (ע"פ רמב"ם אישות פכ"ב הל' ז' ע"ש), במה דברים אמורים בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים (שם הל' ח'), כר' שמעון שאומר כן בפרק האשה שנפלו.
<h2>דף עט.</h2>
בפרק האשה שנפלו מוכ(י)ח שהאשה שרוצה שתבריח מקצת נכסיה מבעלה וכתבתן לאחרים קנאו[ם] אותם אחרים אלא אם כן כתבה לו קנה מהיום ולכשארצה, אבל מברחת כל נכסיה לא קנו ואפילו לא כתבה כן, וההברחה קיימת שאף על פי שלא קנה הלוקח לא קנה בעל שעשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דרבי שמעון. ופסק רבינו יעקב (תד"ה עשאום) באדם המבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתוב(ו)ת אשה ולבעל חוב שהשטר קיים וקנאם לוקח מאחר שאם לא קנאם לוקח שיחול השעבוד אם כן אין לומר שנתכוון להבריח מאחר שעל ידי כן אינו מוברח.
<h2>דף צה:</h2>
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה ויורשים כתובתה אבל לא יורשיה יורשים כתובתה, ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה והם חייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל (ע"פ רמב"ם אישות פי"ח הל' ו' ע"ש במ"מ).
<h2>דף צו.</h2>
אמר שמואל (כתובות צ"ו א') מציאת האלמנה לעצמה, ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהן כלום (ע"פ רמב"ם אישות פי"ח הל' ח'), שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (כתובות נ"ב א') אין להם פירות. והנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהן דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל, ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה אף על פי שהיא נכסי צאן ברזל, ואם היה בהם מותר המותר ליורשי הבעל (רמב"ם שם הל' ט').
מעשה ידי האלמנה ליורשין, כמה ששנינו שם (כתובות צ"ה ב'), ויורש שאמר לאלמנה טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו, אבל היא שרצתה בזה שומעין לה (רמב"ם אישות פי"ח ה"ו), ואמר רבי יוסי ברבי חנינא בפרק אלמנה ניזונת, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו (רמב"ם שם הל' ז').
גרסינן בפרק אלמנה ניזונית אמר רבי אל(י)עזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה, אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקי[נ]ן מינה, פירוש (תד"ה אלמנה) מזוני הואיל ולא גבי ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן להועיל בה תפיסה יותר מכתובה, מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזונות הלא דין שניהם שוה לגבות ממקרקעי, אלא בשניהם מה שתפסה תפסה, אמר ליה רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך, פירש הרב רבי יהודה בר נתן (בתו' שם) דווקא בתפיסה דלאחר מיתה, אבל תפיסה מחיים אמר רבא גופיה לעיל בפרק הכותב (פ"ד ב') דמהניא אף לכתובה, דקאמר שם גבי תפיסת ב"ח ואשה בכתובתה ולרבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל, אמר רבא אמר רב נחמן [והוא] שתפס מחיים, וכן בפרק אלמנה (כתובות צ"ח א') ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתוב[ת]ה וקתבעה מזוני אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני, ונעמידנה כשתפסה מחיים. [ו]הואיל ורבא ורבינא בשיטה אחת פוסקין ה"ג (דף ס"ט ב' ע"ש) ורבינו משה (אישות פי"ח הל' י"א) כמותם, ואף על פי שפסק בתשובת הגאונים הלכה כמר בר רב אשי בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא איכא למימר דדברי מר בר רב אשי אינן אלא אתקפתא בעלמא ולא שיסבור כן (שם צ"ו א' תד"ה אלמנה), אמנם רבינו חננאל (שם בתוס' ופ"ד ב' תד"ה והוא) פסק כמר בר רב אשי וגם פירש דדברי רבינא בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהני אבל (משום) [ל]כתובה לא [מהני] דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומר בר רב אשי אמר דאף לכתובה מועלת תפיסה מחיים כרבא אמר רב נחמן בפרק הכותב (כתובות פ"ד ב') וכרבא דפרק אלמנה (כתובות צ"ו א') גבי כסא דכספא, ודרב יעקב בר נפתלי שאומר דרבא כרבינא ליתא דודאי רבא כמר בר רב אשי סבירא ליה, ואפשר שרב יעקב בר נפתלי סובר דההיא דהכותב אתפישת בעל חוב קאי ולא אכתובה (שם בתו' פ"ד ב') וההיא דכסא דכספא נעמידנה כשתפשה אחר מיתה, ומכל מקום המסקנא (כ)[ל]דברי רבינו חננאל שהלכה כדברי מר בר רב אשי ואף לדבריו מועלת תפיסה לכתובה מחיים.
מסקינן בפרק אלמנה ניזונית, אלמנה ענייה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה, ואם שהתה פחות מזה אפילו יום אחד לא ויתרה אלא [תובעת ו]נוטלת מזון השנים שעברו (רמב"ם אישות פי"ח הל' כ"ו). עוד תני (רבי) לוי בפרק אלמנה ניזונית (צ"ו ב'), אלמנה שתבעה מזונות מן היורשין הם אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול, משניסת עליה להביא ראייה או ישבע[ו] היורש[ין] שבועת היסת (שנתן) [שנתנו] (שם הל' כ"ז) וכיוצא בזה תניא בירושלמי דנערה (כתובות פ"ד הי"ב) לעניין כתובה.
<h2>דף קב:</h2>
שלמו עשרים וארבעה חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהא בנה אצלה אין מפרישין אותו הימנה עד שיהא בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר השש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם כדמסקינן בפרק הנושא ואפילו לאחר שש (רמב"ם אישות פכ"א הי"ז), כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה, ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה אצלה משום צדקה עד שימות האב ות(י)זון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה, ואם לא רצתה האם שיהו בניה אצלה אחר שגמלת(ה)[ן] אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן (רמב"ם שם הל' י"ח ע"ש).
<h2>דף קג.</h2>
כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, [יושבת במדור] שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ומשתמשת בכלים ובכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה, ותניא שם בפרק הנושא, נפל המדור אין [היורשין] חייבין לבנותו, ואם אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה, וכן לא תחזיק בדקו ולא טוחה אותו, שהיא בעיא ולא נפשטה, אלא תשב בו כמות שהוא או תצא, ואמר רב נחמן, ויורשים שמכרו מדור האלמנה לא עשו ולא כלום (ע"פ רמב"ם אישות פי"ח הל' ב'). נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה נותנין לה לפי כבודה, וכן (ו)אם היה כבוד בעלה גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו, שעולה עמו ואין יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה (רמב"ם שם הל' ג').
ברכת הבית ברובה כיצד, חמשה שהיו מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו, אם היו חמשתן בבית אחד [ו]אוכלים בעירוב אחד מספיק להם ד' קבין והוא הדין לשאר צרכי הבית, לפיכך אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי תפסקו לי מזונות ותנו לי שם, יכולין היורשין לומר אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו לא נתן לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, כמו ששנינו בפרק הנושא, ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים שומעים לה (ע"פ רמב"ם אישות פי"ח הל' ד'). ורבינו חננאל (תד"ה ברכת) פירש ברכת הבית ברובה כגון נר לאחד נר למאה וכיוצא בזה.
<h2>דף קז.</h2>
בפרק בתרא דכתובות אמרינן, מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, כרב שאומר שם כן, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה(ן), ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי זו שלו, וכן אם לא עמדה בבית דין אלא מכרה [ל]עצמה לצורך מזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה, כחנן שאומר שם כן, עד שיבא בעלה ויטעון (ע"פ רמב"ם אישות פי"ב הל' ט"ז) פסקתי לה מזונות שאומר שם שהוא נאמן, ופסק רבינו יצחק (תד"ה ואם) נאמן להצריכה שבועה שאם לא תהא נאמנת בשבועה לא תמצא מי שילוה לה מפני שירא להפסיד, וכן אם באת לגבות כתובתה לאחר מותו אז מגלגלין עליה שבועה שלא מכרה אלא למזונות שהוצרכו לה (ע"פ רמב"ם שם). וכשם שב"ד מוכרין למזון האשה שהלך בעלה למדינת הים כך מוכרין למזון בניו ובנותיו עד שש שנים אבל יתר משש שנים אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אף על פי שהוא אמוד (ע"פ הל' י"ז שם). וכן אומר שם בכתובות פרק נערה שנתפתתה (מ"ח א'), שמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן (רמב"ם שם).
אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות הורו הגאונים ורבותיו של רבינו משה (אישות פי"ח הי"ט) שאין לה מזונות מבית דין עד שתשבע, שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבאו היורשין ויתבעוה, אם מצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותם ואם לאו הולכין לדרכן (רמב"ם שם הל' כ"ב), ונראה לרבינו משה (שם ע"ש) שאם היו היורשין קטנים בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מזונות על מעשה ידיה. אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות (רמב"ם שם הל' כ"ג). ולא מזון הבנות (ע"פ רמב"ם שם פי"ט הל' י"ב), שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה [אותה], ואף על פי שלא טען היורש, אנו טוענים לו ואומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות, אא"כ אין דרכן לכתוב כתובה (רמב"ם שם פי"ח הל' כ"ג), ויש מרבותינו שבצרפת חולקין על זה מההיא דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום (ב"מ י"ז א' ובתד"ה הטוען).
<h2>דף קז:</h2>
הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה, כשיבא חייב לשלם (רמב"ם אישות פי"ב הל' י"ט), אפילו לא לוותה בבית דין, וכן מוכיח גם מתוך פירוש רש"י בכתובות פרק בתרא (ק"ז ב' ד"ה חנן) בעניין דברי חנן שאומר כן עמד אחד מדעת עצמו (וזנין) [וזנה] משלו אם יבא הבעל אין חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה הימנו (לשון הרמב"ם שם), אבל אם לותה הימנו חייב לשלם, וכן אמרינן התם כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם, משמע הא אם לא מיאנה משלם. אמנם מקצת רבותינו שבצרפת נוהגים בשם רבינו יעקב שתצטרך שתלוה האשה בבית דין מההיא דפרק בתרא דכתובות (ק"ז א') מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי, קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו (שם תד"ה ואם). ואמרינן בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ו, פי"ג ה"ב) ור"ח הביאו בפרק נערה, ובקבורתה תניא לא רצה הבעל לקוברה וקברה האב מוציאין ממנו בדין רבי יוסי אומר בין אב ובין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה.
<h2>דף קח:</h2>
שנינו בפרק מי שמת (ב"ב קל"ט ב') מי שמת והניח בנים ובנות ירשו הבנים כל הנכסים והם זנין אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו, אע"פ שנתמעטו אח"כ (ב"ב ק"מ א'), ואלו [הן] הנקראים נכסים מרובים, אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, או עד שיתארסו, ונותנים השאר לבנים, ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיתבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים (ע"פ רמב"ם אישות פי"ט הל' י"ז ע"ש), ואף על פי שאמר אדמון בפרק בתרא דכתובות (ק"ח ב') וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וא(ו)מר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואמר מר (שם ק"ט א') כל מקום שאמר רבן גמליאל כן הלכה כמותו, מכל מקום בזה אין הלכה כמותו אלא כחכמים כי אף אדמון אינו חולק אלא תמה ורבן גמליאל שראה דבריו זהו שיש לתמוה, וכרבנן סובר סתם התלמוד בפרק מי שמת (ב"ב קל"ט ב'), ובפרק נערה (כתובות מ"ג א') אמר רבי יוחנן עשו האלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסין מועטין משמע שסובר כרבנן (כתובות ק"ח ב' תד"ה אדמון). במה דברים אמורים כשהניח קרקע אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד מן הנכסים האלו המועטין, שלא תקנו להם במטלטלין אלא כדי שיהיו כבנים וכן הורו הגאונים (רמב"ם שם שם הל' י"ח).
<h2>דף קי.</h2>
כל הישוב ארצות ארצות הוא כגון ארץ מצרים ארץ כנען וארץ תימן וארץ שנער וארץ כוש וצרפת ואשכנז וכיוצא בהן, וכל ארץ וארץ יש בה כרכים וכפרים, וערי ישראל לעניין נישואין שנינו בפרק אחרון דכתובות כי שלש ארצות הן יהודה ועבר הירדן והגליל, איש שהיה מארץ אחת ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פירש כדאיתא בתוספתא (כתובות פי"ב הי"א), אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך ומכפר לכפר באותה הארץ, ואינו יכול להוציאה מכפר לכרך ומכרך לכפר אף באותה הארץ, שיש דברים שישיבת הכרך טובה להם ויש דברים שישיבת הכפר טובה להם (ע"פ רמב"ם אישות פי"ג הל' ט"ז—י"ז), כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה מפני שנוה היפה בודק (ק"י ב') פי' מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא קלה בעיניו וכעורה (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ח ע"ש) ורש"י פי' (ד"ה שהנוה וד"ה שנוי) בודק את הגוף למי שבא מנוה רע שהוא שינוי וסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פי' בערוך (ערך בדק), וכן לא יוציאנה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל, בד"א מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מא"י לא"י אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע [ו]אפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל (רמב"ם שם הל' י"ח—י"ט), אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם והכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאין משם (רמב"ם שם הל' כ').
